קלפטומניה

קלפטומניה ידועה מזה מאות רבות. במאה ה-18 דיווח פרנץ ג'וזף אל, נוירו-פיזיולוג גרמני, כי ויקטור אמדיס, מלך סרדיניה, נהג לגנוב חפצים חסרי ערך מעוברי-אורח במצבים שונים.

קלפטומניה גורמת סבל רב וליקויים רבים ביכולת לתפקד מבחינה חברתית ותעסוקתית. מטופלים רבים מדווחים על מחשבות חודרניות ודחפים הקשורים לגניבה המפריעים הפוגעים ליכולתם להתרכז בפעילויות של חיי היומיום. אחרים מדווחים על החמצת ימי עבודה, ואחרים עוזבים את עבודתם באמצע היום על-מנת לגנוב. בהתאם לכך, אין זה מפתיע כי שהם מדווחים על שביעות-רצון נמוכה מחייהם ומאיכות חייהם בהשוואה לאוכלוסיית המבוגרים הכללית הבריאה. מטופלים מסוימים אף שוקלים התאבדות כמפלט מצרותיהם. ניסיונות התאבדות נרשמו אצל דווחו בכ-25% מהמטופלים כנגד הקלפטומניה.

 

לגניבה ולקלפטומניה יש תוצאות דומות, אך קיים הבדל בסיסי בין השתיים. בעוד גניבה מוגדרת כלקיחה של חפץ מחנות מבלי לשלם עליו, ללא קשר לכוונה או להֲנִיע המוטיבציה, קלפטומניה הינה הפרעה פסיכיאטרית המאופיינת על-ידי חוסר היכולת להתנגד לדחף לגנוב חפצים אשר אינם דרושים לגונב. מרבית רוב הגנבים הקטנים (שאינם קלפטומנים) מתוארים כאנשים חסרי בגרות, בעלי המתאפיינים בפעילות בלתי לא-מאורגנת, ללא היסטוריה של פעילות פלילית, אשר גונבים לצרכים אישיים, ולא לשם מכירה חוזרת. ההבחנה בין גנבים פשוטים לבין קלפטומנים היא בהערכת נעוצה מניע לגניבה (כפי שמשתקף בממדי הספר האבחוני הפסיכיאטרי האמריקאי). על-פי-רוב, קלפטומנים מדווחים כי הם יכולים להרשות לעצמם לקנות את החפצים אשר שגנבו, ואין הם יכולים להסביר מדוע הם גנבו אותם הפריט המסוים אותו גנבו.

מטופלים רבים הסובלים הלוקים בקלפטומניה עומדים בפני נאלצים להתמודד עם קשיים משפטיים בשל התנהגותם. ל-64%–87% מבין המטופלים הקלפטומנים יש היסטוריה של מעצר, ממוצע המעצרים שלהם מטופל הסובל מקלפטומניה במהלך חיים עומד על שלושה, ו-15%–23% מהמטופלים הסובלים מקלפטומניה מהם ישבו בכלא.

בשל החשש ממעצר ומישיבה בכלא, רבים מהסובלים מהלוקים בקלפטומניה אינם ניגשים לטיפול פסיכיאטרי מיוזמתם, וחווים יחס של עבריינים מועדים מצד המערכת המשפטית. רבים הסובלים מקלפטומניה מהם מדווחים כי לא ניגשו לטיפול מוקדם יותר בשל החשש כי שמטפליהם ידווחו עליהם לרשויות.

טיפול

  1. התערבות פסיכולוגית – מספר גישות התנהגותיות אחדות הוכחו כיעילות, כגון סיטואציה על-ידי דימויים של גניבה או של מעצר; טיפול בסלידה (אוורסיה) בלוויית עצירת נשימה כאשר הדחף לגנוב מתעורר; דה-סנסיטיזציה מערכתית; ואימון בהירגעות בעת דימוי סביבת הגניבה ותוצאותיה, תחת הצעת תוך כדי כך שהמטפל כי משמיע שוב ושוב באוזני המטופל דברי עידוד על כך שהוא מסוגל לשלוט בהתנהגותו ולהתנגד לדחפיו לגנוב.
  2. התערבות תרופתית – קיימים מחקרים המדווחים על יעילותן של תרופות נוגדות דיכאון אנטי-דיכאוניות ממשפחת מעכבי קליטת ספיגת סרוטונין ב (SSRI), אך לצדם יש גם מחקרים דיה מדווחים על חוסר אי-יעילותם במחקרים שונים. אנטגוניסטים אופיאטיים הוכחו כיעילים בהפחתת תסמינים. כמו כן, גם מייצבי מצב-רוח וליתיום הוכחו כיעילים במחקרים אחדים שונים.

 

סגירת תפריט
03-6994244